אז אתמול אחר הצהרים אני יושב לי להנאתי על המדרכה מתחת לגגון הקיוסק של מנש, מתבודד מהאחרים באמצעות מסיכה כפולה, ומבודד עצמי מכרמל, הסופה, בעזרת שני מעילים, סוודר, וכוס תה חם ממנה אני יונק בעזרת קשית מתחת למסיכות.
הטלוויזיה של מנש מטרטרת כרגיל את ערוץ הספורט, ואני מנסה שלא להקשיב לברברת האינסופית ומלא תפילה לשמוע מישהו מבקש החלפת ערוץ, אבל מתעצל לעשות זאת בעצמי.

אחרי השלוק השלישי מופיע דן היחף ואני נושם לרווחה כי ברור לי שתוך פחות מדקתיים ורבע הערוץ יוחלף. דן "היחף" מוכר בכל השכונה כאחד שבקיץ ובחורף הולך ללא נעלים, מה שמודגש אפילו יותר מאחר והוא נוהג ללבוש רק מכנסיים קצרים. אז אם אתם מסתובבים בגשם בפסגת זאב ורואים גבר כבן ארבעים, יחף, עם מכנסיים קצרים, דובון, ומטריית פסים אדומה-שחורה, דעו לכם שזה דן היחף.

לא עוברת אפילו דקה מרגע שדן היחף נכנס לקיוסק של מנש, והברברת שבמסך משתנה לשידור ישיר מאליפות העולם לברכות קצרות שנערכת באבו דאבי, ואני נושם לרווחה וכאות תודה לדן היחף מרים לעברו כשהוא יוצא החוצה את כוס התה ולוקח עוד שלוק מהקשית.

"אני אוהב שחייה עוד מימי בקיבוץ," אומר לי דן ומתיישב מטרים שניים ממני ליד השולחן השני (מתוך שניים) ואנו צופים בשתיקה בתחרות חותרת אחרי תחרות מעורבת…"
יש משהו מרגיע בצפייה בשתיקה עם גברים חצי זרים. אתה לא חייב להוכיח את הידע שלך, לא חייב להיות בקי בכל דבר. אבל דן הוא אדם שאוהב לדבר. גם אם לעצמו, אז בבריכה השלישית של גמר המאה מטרים חתירה לנשים הוא שואל ספק אותי, ספק את עצמו: "שחייניות חייבות חזה שטוח כדי לשחות מהר?", ואני אמנם מחייך מתחת למסיכה אבל לא מוציא שום נהמות מאת הפה.

כשמגיע אחר כך משחה הגמר לחמישים מטר בסגנון פרפר, והשדרן מציג את ניקולאס סנטוס מברזיל בן ה-41, שהוא גם שיאן העולם עם תוצאה של 21.75 אותה קבע בגיל 39!!!, אני רואה את דן מתחיל לנוע באי שקט במקומו. "הסנטוס הזה יותר מבוגר ממני ולא רק שהוא שיאן עולם? הוא גם מגיע לגמר אליפות העולם?" הוא כמעט צועק מתסכול, ואני סותם את הפה.

ארבע שריקות משרוקית לסיום הכנות השחיינים, שריקה אחת ארוכה והם עולים לדוכני הקפיצה. הכרוז ממלמל משהו בקול רם והם מתכופפים, אני שם לב שסנטוס מכווץ טיפה שונה מהאחרים, השופטים בוחנים את כולם ונסוגים, וצליל ההזנקה מעיף את השחיינים למים.
21.93 שניות אחרי ניקולאס סנטוס מסיים ראשון את המקצה וזוכה במדליית זהב, חמש מאיות לפני קרטר דילן מטרינידד וטובאגו ועשרים שנה אחרי שהוא משתתף לראשונה באליפות העולם לשחייה.

דן היחף מתחרפן לידי. לא מאמין למראה עיניו, "בא לי לקפוץ לשלולית משמחה ועצבים!" הוא צורח ועושה זאת, בועט בגשמי הסופה הזורמים אל תעלות הניקוז המוצפות.

ואני חושב לעצמי שצריך להאמין שאתה יכול. וכאשר ניקולאס סנטוס מודיע לעולם שהוא חושב לפרוש באליפות העולם הקרובה הנערכת ביפן, אחרי שהוא חוגג ארבעים ושתיים, אני חושב לעצמי גם שכל אחד מאיתנו, בני הארבעים ומעלה, צריך לקחת ממנו דוגמה ולנסות לשבור שיאים כל יום, אפילו אם הם לא שיאי עולם…